לא זכיתי להיות תלמיד של הרב משה-צבי נריה, אבל זכיתי, עם עשרות אלפי צעירים, לשמוע על חן אישיותו. ועל גודל מפעליו ("בני עקיבא") הרי הכול שמעו כאן. והנה, הופיעה הביוגרפיה של הרב נריה ז"ל ושמה "שחר אורו", מאת צלה בר-אלי (526 עמודים), וזה ימים אחדים שאיני מניחה מידיי, וקודם כול קראתי את פרק הקמת ישיבת "בני עקיבא" בכפר הרוא"ה. פרק שעדיין מסעיר את מי שזוכר מה היה כאן אז (1940): חורבן מרכזי התורה באירופה, ציונות כללית וציונות דתית, השקפת הרב קוק, ראשית שיקומן בארץ ישראל של הישיבות הגבוהות, תנועת "המזרחי", מגמת "תורה ועבודה", התבצרותה של ישראל כמדינה חילונית, המאבק על נפש הנוער, שלילת הגלות. הקמת הישיבה בכפר הרא"ה היתה פעולה אוונגרדית מובהקת: "הנה, בכוח הציונות הדתית, ולא רק בכוח החרדים, לכונן ישיבה ממשית". זו ביוגרפיה שמרנית, ספוגת האדרה וחסרה את ההקשר הכלל-ישראלי – ועדיין יש בה תכונה טובה של כתיבת היסטוריה. מי ייתן ועם ביוגרפיה זו נזכה לביוגרפיות נוספות של ראשי הציונות הדתית. ביוגרפיות ביקורתיות ופתוחות אל העולם הציוני החילוני ואל העולם הישראלי, שאיתם התמודדו (מתוך נחיתויות שונות) הרב נריה והציונות הדתית על נפש "הישראלי החדש".