הרבנים שפירא ואליהו נמצאים בסוף תקופת התופעה שלהם. עד אתמול, עד ההתנתקות, הרבנים שפירא ואליהו נחזו כמנהיגים של הציונות הדתית. נחזו, כי מנהיגותם היתה בעיקרה הצהרתית, דימויית. אבל הנה הם טועים ומעמידים את מנהיגותם במבחן מעשי (ההתנתקות), ופועלים בתוך הפוליטיקה הישראלית הגדולה, אפילו בתוך ההיסטוריה, ולא מסתפקים עוד בפעולה העסקנית–מפלגתית הרגילה. כלומר, הם הדפו עצמם למרחב חדש להם, מרחב חוץ–רבני. ובמרחב הזה מנהיגותם נמסה. ואגב כך מתברר מה שהיה ברור משכבר הימים: רוב הציונות הדתית אינה מצייתת לרבניה. הציונות הדתית מעולם לא צייתה לרבניה. מעולם היתה לרבנים רק דעה מייעצת, מלווה, מוסרית. בימים שאננים הרבו בכבודם. בימים קשים ההחלטה נמסרה לפוליטיקאים, למנהיגי הציבור. רוב הרבנים ידעו לנוע נכון בין ימים שאננים לימים קשים. הרבנים שפירא ואליהו, הקוראים להתנגד לפינוי בכל הכוח, יסיימו את מנהיגותם כרבנים של חוגים קטנים, ולא של הציבור הדתי–לאומי הגדול.