פתיחת "שנת המשפט" הינה הזדמנות להציג את עמדת ההלכה ביחס למשפט ולשופטים. את חרדת ההלכה מפניהם. ולהלן מעין תקציר המבוסס על התקנונים הגדולים נוסח הרמב"ם, יוסף קארו, החזון איש – ועל פסיקה ופרשנות נוסח יהושע ולק, החת"ם סופר, משה פינשטיין, עובדיה יוסף. לאורך דורות וגלויות, התעצם חשש ההלכה מפני אנושיותם החלושה של שופטים, ומפני האלימות הנפשית הגלומה בעצם טקס המשפט. אלימות כלפי הנתבע, הנאשם. ההלכה רואה במפשט "אזור פורענות", ותמיד צופה עיוות דין כתוצאה מפגם בהליך המשפט, בטקס, או מפגם אישיותי ותרבותי של השופט עצמו. אין צדקנים כממונים על הצדק. בשעה שאדם נתמנה שופט, הוא בעל כורחו נטען גם בצדקנות. ההלכה חוששת מפני:

פגם ביחסי השופטים בינם לעצמם.

פגם בעצם הליך מינוי השופטים.

פגם במעקב אחרי כשירות השופטים.

פגם האינטלקטואליות המעושה של שופט.

פגם העממיות המעושה של שופט.

פגם הנטייה לגונן על ערכים שליטים.

פגם אוטומטיות שיפוטית הנובעת מוותק.

פגם הנטייה לציית לתקדימים.

פגם בהבנת המושג "לפנים משורת הדין".

פגם הנובע מעצם האליטיזם של השופט.

פגם כמיהת שופט לתיקים יוקרתיים.

פגם התשוקה לחדש בתחום המשפט.

פגם השחיקה הנפשית והמיאוס הקל.

פגם השוטטות בין חוק לאתיקה.

פגם נשיאת חן בפני הערכאות שמעליך.

פגם הנובע מעצם גינוני המשפט והשופט.

(רשימת חששות חלקית).