די-נור "כמסיח לפי תומו"

אני מתקשה להגדיר את סוגו המדויק של "כמסיח לפי תומו" – שיחות עם יחיאל די-נור – ספרו החדש של יחיאל שיינטוך, חוקר ספרות יידיש ואיש האוניברסיטה העברית. ברור שזו עדות של די-נור (ק. צטניק) על "מסכת חייו ויצירתו בשואה", וברור שזו עדות בעל פה, וברור שלפנינו גם קובץ מכתבים וכן תעודות, וברור שזהו ראיון (שיחה) באמצעות הטלפון. ברור וברור, אך עדיין הספר הזה חומק מהגדרה אחת, והוא עצמו נעשה "מסמך". לאחר שסיימתי את הספר, רשמתי לעצמי ביומן הקריאה לנסות לחזור אליו בעוד כחצי שנה, אגב עניין אחר שליבונו לא הושלם. והערה אחת, ואיני יודע אם היא קטנה או בינונית: הספר נקרא "כמסיח לפי תומו", וזו עדותו של די-נור – אבל בשפה היהודית, לא הישראלית, "מסיח לפי תומו" הוא מי שאינו מעיד, מי שאין לו כל כוונה להעיד, מי שאינו נשאל, אלא מי שמספר לפי תומו סיפור כלשהו. ואגב סיפורו, אנחנו (החברה, בית המשפט) לומדים עובדות מסוימות שיש להן חשיבות משפטית. המסיח לפי תומו, של היהודית, מספר שראה גופה בשדה וכו', ואנחנו לאחר הצלבת עובדות ראויה, מסיקים מכך שאכן בעלה של רבקה נהרג, והיא אלמנה ולא עגונה וכו'. מסיח לפי תומו: לא בתשובה לשאלה, לא מול חקירה נגדית, מחוץ לפורמט המשפט, ללא כוונה לייצר תוצאה משפטית. אין פה בכלל עדות – ואילו כאן די-נור מעיד בפני יחיאל שייטנוך, ועדיין הוא "מסיח לפי תומו"? האם זו דוגמה נוספת למה שבין היהודית לישראלית?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

עוד באותו עניין: