גיליון מיוחד ליום כיפור

סיפורים קצרים ממאות שונות שאירעו סביב יום כיפור ■ ובכן תן פחדך עלינו ובכן תן כבוד לעמך.

 

הנה סיפורים קצרים מימי כיפור שונים, וכולם יחד מתכנסים למעין הזכרת נשמות. ובין הנשמות שמואל גורודיש, יעקב ששפורטש, יהודה מונהייט, אברהם אבולעפיה, שמואל מדלין, יצחק יעקב וכטפויגל, ועוד. ואם תשאל מה לששפורטש מהמאה ה-17 ולגורודיש מהמאה ה-20, לא אענה, אלא אומר לך: זיל גמור. היינו, למד זאת בכוחות עצמך. וכל הסיפורים עובדות שהיו, כולל הופעת אליהו הנביא באחדים מהם. ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה.

 

השאלה של גורודיש

1987: באנגי, הרפובליקה המרכז אפריקנית. באחד הערבים, בבר של הוטל סופיטל, שמואל גורודיש שאל אם הוא יכול לצאת ידי מצוות שופר דרך הרדיו. בכל אזור באנגי לא היה מניין, ומדי פעם, לדבריו, הוא קולט שידורים של חב"ד מאיפשהו באפריקה, והוא זוכר שבשנה שעברה, בימים הנוראים, עלו משם תקיעות שופר.

 

יהודה מונהייט: מי במים מי באש

1973:  התעלה. יהודה מונהייט היה מפקד הדוברה שלנו. באימונים היינו 14 נפש על דוברה, ובמלחמה צמצמו לתשע נפשות, לחסוך אבדות. היינו חברים של מילואים. הוא מילא את תפקיד המהגר, ואני את תפקיד יליד הארץ. הוא את החילוני ואני את הדתי. הוא את הגברי ואני את הספרותי. אחת לשנה במשך שנים אחדות. תת ההכרה של החיים כאן נפרשת כמניפה במילואים. ואז דיברנו על כיפור, על מי במים מי באש: במים של התעלה ובאש של המצרים. הוא היה כליל המעלות. לפעמים אלוקים בוחר אותם אחד אחד, ולפעמים הורג אותם בעדרים.

 

הזכרת נשמות ביום כיפור

עד בר המצווה יצאנו מבית הכנסת בתפילת הזכרת נשמות. הרחיקו את הילדים מהשואה. ובכיפור הראשון שבשנת בר המצווה לא יצאנו, אלא בוטחים בבגרותנו החדשה עמדנו מאחורי הכותל מקשיבים להזכרת נשמות: "יזכור אלוקים נשמת כל קרוביי וקרובותיי, הן מצד אבי, והן מצד אמי, הן שהומתו, הן שנהרגו, הן שנשחטו ושנשרפו ושנחנקו על קידוש השם". ועד אז הייתי נוטל בשתי אצבעות את עמודי הזכרת נשמות שבסידור, ומעביר אותם במהירות יחד, בעיניים עצומות, מבועת מתפילה זו.

 

הים נקרע לכבוד המצרים

1973: ניו-יורק, ערב יום כיפור. הוא השתייך לחסידות סאטמר, והיינו משוחחים על טבעו של הטבע: האם הוא עצמאי או כלי של הבורא. ואותו ערב כיפור לא ידענו שהמלחמה בתעלה נפתחת, והסאטמרי שאל: אם הטבע עצמאי, כיצד זה הים (הטבע) נקרע ביציאת מצרים? ולא ידעתי. והרב'ה הגדול של סאטמר, משה טייטלבוים, כבר גילה לחסידיו, שאומנם הקב"ה קבע שאחרי בריאת העולם לא יהיה שום שינוי בטבע – אבל עוד קודם לכן, בשעת בריאת העולם, הקב"ה התנה עם הים שייקרע ביציאת מצרים לכבוד בני ישראל. ואם כן, זהו מילוי של תנאי מוקדם, ולא שינוי טבע. ואחר שעות אחדות התברר לנו שהפעם הים נקרע לכבוד המצרים.

 

עמדו למנות אותו, עמד לברוח

בשנת 1927 עמדו למנות את סבי, יצחק יעקב וכטפויגל, לראשות ישיבת מאה שערים, ועמד לברוח מירושלים מאימת המשרה. ובינתיים קרבו הימים הנוראים, ודחו קצת את המינוי. כי מה לבני אדם למנות או לפטר בימים הנוראים, בעוד הם עצמם עכשיו נשפטים. ובכיפור ביקש מהבורא שלא ימנו אותו. ובמוצאי היום פגש ברחוב זקן שלא הכיר, ותמה איך אינו מכיר זקן במאה שערים. והזקן גילגל את פרשת יונה הנביא, שברח ולא חמק מייעודו. ולאחר חודשים אחדים מינו את סבי כראש הישיבה, ולא ברח. ואותו זקן היה אליהו הנביא.

 

מעשה ברועה צאן

1973: מלחמת יום כיפור. הוא הופיע עם הפלוגה המסייעת בשבוע הראשון שבו החזקנו את גשר הדוברות משני צדי התעלה, שם משפחתו המקורי היה אבולעפיה, אבל אביו שינה לשם ישראלי. ולילה אחד גילה שהוא צאצא המקובל אברהם אבולעפיה (המאה ה-13), שפיתח שיטה להשגת רוח הקודש, וכבר ניסיתי כמה וכמה פעמים את השיטה. ושאלתי אותו, אם אתה צאצא שלו, אז מה פירוש "רועה צאן"? והוא ידע ש"צאן" ראשי תיבות של צירופים, אותיות, ניקוד, ו"רועה צאן" הוא מי שבקי בכך, כלומר בקבלה, ויכול להניע את הצירופים הכמוסים. ושאלתי איזה כושר ירש מאברהם אבולעפיה. ואמר, לנבא את העתיד הקרוב, אבל לא את הרחוק. ונבואתך? פה אמצא את מותי תוך שבוע. ומאז כשאני רואה צאן, אני רואה אותו.

 

אתה זוכר אותי?

1973: מינכן. אחרי המלחמה חזרתי לניו-יורק דרך מינכן. היתה שמש טובה, ישבתי בגן האנגלי וחשבתי על הוזיאס כי הוא נולד במינכן, ולפעמים סיפר לי עליה. מינכן שלו היתה יהודית לגמרי: סוחרים וסחורות. פתאום נעמדה מולי אישה ושאלה, אתה זוכר אותי? אמא של הוזיאס. פעם באיזה אפטר עצרנו אצלם בבית לכמה שעות. יום אחרי המלחמה, אחרי כל השנים בישראל, היא החליטה לחזור לגרמניה, כי לדעתה עכשיו זה המקום הכי טוב ליהודים. בינתיים היא גרה במלון. אבא של הוזיאס נשאר בארץ. אפשר לשבת איתך קצת. אחרי כן הניחה ראש על כתפי. עכשיו היא נראתה לי צעירה.

 

יעקב שבתאי: הקורא ויום כיפור

כבר ב- 1979 יעקב שבתאי היה מהולל כסופר, אבל משכורתו לא היתה שלמה, וכך דרך מאיר אגסי, הגיע לירחון "מוניטין" כעורך-משכתב. וכל תקופתו במוניטין כדי שבוע אחד בלבד. מדוע? קרסה רוחו כשמאס בכתבה על הפשע המשתולל בצפון הארץ. מדוע מאס? בגלל ריבוי הדמויות בכתבה וסבך היחסים ביניהן. וכבר קרבו ראש השנה ויום כיפור, והתייעצנו מה נגיש לקוראינו. ושבתאי ביקש שהות לחשוב על "הקורא ויום כיפור", והופתע לשמוע שהשהות בעסק העיתונות בת רגע, ושהמחשבות נחשבות במשרדי המערכת עצמה. ובכל זאת ניתנה לו שהות לחשוב על כך בביתו, כי התגאינו שעוד מעט הוא אחד מאיתנו. נטל שהות, וכל יום הודיע בטלפון שהוא שקוע ב"יום כיפור והקורא", והשתהה עד לאחר יום כיפור, ועד לסוכות, עד שכלל לא שב אלינו. ולאחר כחודש נפגשנו ברחוב, והוא חימם אותי בדברי ידידות ובשמועות מעולם הספרות. לא אמר דבר על "הקורא ויום כיפור", ואף אני לא. כלא היה.

 

על כסאו של יעקב ששפורטש

1971: אמסטרדם. באוסף של מוזיאון ישראל כלול דיוקן המקובל יעקב ששפורטש, בן המאה ה-17. ולבי כבר נקשר בששפורטש, שהיה לוחם גדול במנוול שבתאי צבי, משיח השקר. ובכיפור 1971, בדרך לתערוכה של בני אפרת בבלגיה, התפללתי בבית הכנסת הספרדי באמסטרדם, ולפני התפילה ישבתי לדקה אחת על כסא ששפורטש, שבסוף ימיו היה רב שם – וראיתי בדמיוני, כבמגילה מתגלגלת, את אבותינו חסידי השבתאות ומתנגדיה, הומים ומתגעשים בטורקיה, בארץ ישראל, בפולין, בגרמניה, בהולנד, גם לאחר שהמנוול שבתאי צבי התאסלם. וחיזנתי לעצמי "מי כעמך ישראל".

 

ביקש שיגלו לו, ולא גילו

ביום כיפור של 1887, בישימון המושבה החדשה "יסוד המעלה" – סבי הגדול, ב"מ רוזנבלום, ביקש מהשמים שיגלו לו מדוע הגאון מוילנא והבעל שם טוב לא עלו לישראל. יצאו ממקומם לארץ ישראל, אבל שבו לאחור. והנה הוא עלה גם עלה, וכל חייו היו גם בהשראתם. מהראשון נטל את חומרות ההלכה, ומהשנה את הדבקות. הם לא עלו והוא מזדרז לעלות? ולא גילו לו מהשמים. ומאותו כיפור חדל בכוח הרצון שלו לתהות מדוע לא עלו, שאחרת היה שקוע בזה ולא ביישוב הארץ.

 

גאולת הגוף של שרול

1977: אטלנטיק סיטי. בחצות, על מסך תחנה מקומית, ראיתי את שרול (ישראל). לא חשבתי עליו מאז מלחמת כיפור. בטוח שהוא לא חשב עליי. ועכשיו הוא במופע טלוויזיה של נוצרים חדשים שגילו את האל, ובאחת נרפאו משיתוק, מסוכרת, מאפילפסיה, ועוד. שרול מספר למצלמה שהוא נולד משותק, ולאחרונה חבר לנוצרים האלה ונרפא. יש נסים. שלח כסף, נשלח לך ספר וקסטה: הישועה בדרך אליך. במופע הנוצרי הזה שרול התחזה כג'ק רונלדס מאוהיו. אבל זה מאה אחוז שרול שלנו. הוא לא השתנה מאז כיפור. הוא בחיים, וזה העיקר.

 

שמואל מרלין וברכת המזון

1971: מנהטן, מסעדה יהודית. שמואל מרלין הזמין אותי למעין ארוחה מפסקת של ערב יום כיפור. לא אוכל לתאר כאן את מרלין. רק אזכיר שהיה חבר הכנסת הראשונה מטעם חרות, בחבורה אחת עם הלל קוק וערי ז'בונטינסקי. אחת לדור, אדם כזה מחזק את צבעי האומה. מנצנץ ודועך. עוד בשנות החמישים מרלין הגלה עצמו מישראל. ובסוף הארוחה, מרלין, שהיה מנוגב מהטקס היהודי, ושלחם על מדינה ישראלית ולא יהודית, ביקש שאברך בקול את ברכת המזון. ובשביל להקניט אותו על גלותו הארוכה, הדגשתי את "יוליכנו קוממיות לארצנו". וברכת המזון היתה אז עבורו כתפילת יום כיפור כולה.

 

המניין של אליהו הנביא

ימים אחדים לפני יום כיפור 1910, ראה סבי הגדול, זרח ברוורמן, חזן מתאמן לקראת התפילה בשדה פתוח. ואין מנגינת החזן ספרדית, ואין היא אשכנזית, ואין היא של חצר חסידית, ואין היא נוסח יוצאי גרמניה, ואין היא של מקובלים. אין היא מרה, אין היא מתוקה, אין היא דין, ואין היא רחמים. לא נשמעה כמוה עד כה. ועצם את עיניו מזוהרה המיוחד, וכשפקח עיניו לא ראה עוד את החזן. רק המנגינה עוד נשמעה קצת. והחזן היה אליהו הנביא, שכבכל שנה השמיע את המנגינה לעשרה יהודים בירושלים, לכל אחד לחוד, בבית או בשדה, ועשה אותם בזה ל"מניין אליהו".

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

עוד באותו עניין: