מ"ב מכובדי, בחתונת בת אחיך המנוח, נוכח כל המשפחה, הבטחת (נדרת) לדאוג לכל צורכי הבית של הזוג הצעיר, כולל מקרר, תנור, מכונת כביסה, רהיטים וכו' – ועכשיו אתה מתחרט: "אמנם בת אחי היא כלה ענייה וכו', אבל הבטחתי מה שהבטחתי רק מתוך התרגשות והגזמה וכו'". ואתה שואל מה אומרת ההלכה. ובכן, בדרך כלל אין ההלכה נוטה לחייב רברבנים שכמותך. בדרך כלל, ההלכה לא מעניקה מובן משפטי לרברבנות, אלא מגדירה אותה כחולשה אנושית, כטרחנות, כסרק. ההלכה מניחה שהרברבן לא התכוון לקיים הבטחתו, ושהנמען (הכלה) לא העלה בדעתו שיקבל מהרברבן אותה מתנה גדולה וכו'. כלומר, סרק מזה ולא כלום מזה. ובכל זאת, כשהכלה ענייה, כשאתה דודה, כשאביה מת, כשאתה ראש המשפחה המורחבת, וכשבכוחך הכלכלי לקיים הבטחתך – ההלכה אומרת לך: "קום וקנה לה את צורכי הבית שהבטחת". וראה בעניין זה גם את ספר שו"ת הרשב"ש, הלא הוא הגאון שלמה בן שמעון דודאן (אלג'יר, (1467-1400).