בשתיים מהחסידויות הגדולות בעולם, ויז'ניץ וסאטמר, מתחוללת מריבת עומק על ירושת המנהיגות, מריבה אלימה, פיזית, ואף בעלת ממד פלילי, שמקורה אינו בהכרח רעיוני או אתי, אלא יש בו יצריות, רכושניות, גאווה יתרה, שנאת חינם, פלגנות. המנהיג החסידי שקע בתרדמה בעודו חי, איבד שליטה, ובין בניו פרצה מחלוקת ירושה. לכאורה תופעה זו תצער גם מי שאינו כלל חסיד, אבל הוא מתייחס לעצם החסידות כנכס כלל-לאומי וכו', והיה מבקש שהנכס הזה ינוהל בכבוד, כי הוא מעדיף שקט והדר בכל הנוגע לנכסים כלל-לאומיים – אבל מבט ריאלי בחסידויות, במבנה השליטה הפנימי שלהן, במטרותיהן כארגון שורד ומתפתח, בסמכויות העוברות בירושה ובתכונות שכביכול עוברות בירושה, בשליטה בהון ובנכסים שלהן ובחלוקת התשואות על ההון וכו', מבט ריאלי כזה אולי מוביל למסקנה אחת: יותר מדי כוח, כסף, סמכות וכבוד צמודים לתפקיד מכדי שבני אדם אלה או אחרים יתנהגו כמלאכים. אפילו דור המייסדים של החסידות, זו שלאחר הבעל שם טוב (נפטר ב-1770), לא היה כולו שירה.