ט"א הנכבדה, אמנם ביקור חולים הינו מצווה שקל להסבירה בנימוקים אנושיים וחברתיים, כמו שהחולה לא יהיה נעזב כחפץ. אבל משך הדורות לימדו אותנו רבותינו שאין "ביקור חולים" עיסה שהכל מותר בה, אלא מצווה שיש לה כללים, ולעתים היא מלאכת מחשבת של עדינות והקשבה לזולת החולה, לפרטיותו. שהרי עצם המחלה אינה מבטלת פרטיות. ובכלל ביקור חולים נסמך על היכולת לזהות את מצוקת החולה המסוים ואת הצורך שלו. שאין כל החולים שווים רק מעצם היותם "חולים". ולא דומה חולה בבית חולים לחולה בביתו. וידיעותיי בעניין נובעות מה"שולחן ערוך", מהרמב"ן (תורת האדם) ומתקנון שחיבר לעצמו במחצית המאה הקודמת הרב יצחק יעקב וכטפוגל. וברשותכם, בשבועות הבאים אביא מעט מזה, ובינתיים רק אזכיר שלצד תקנון ביקור חולים מתקיים תקנון החולה, וזהו עיקרו: החולה לא ישתרר על בני משפחתו. לא ישעבד אותם כליל למחלתו. החולה לא יעצים את מחלתו באוזני מבקריו ולא יחריד אותם סתם. ואף מרופאיו יידע להרפות מעט. וכבר הזהירו חכמים, ובפרט את החולים שבינינו, מפני מרה שחורה. וניזהר מפני אמונות תפלות. ואגב, חובה על החולה לעשות את הפעולות שבכוחו לעשות בעצמו. ובכלל: גם כשאתה חולה – היה בן אדם.