דמעות עלו בעיניי תוך קריאת "בין הצלה לגאולה" של חוה אשכולי וגמן, כי זהו סיפורה של הציונות הדתית בארץ ישראל נוכח השואה, ואני "ילד זהב" של ציונות זו, אחד מפירותיה ואחד מקורבנותיה. גדלתי על רגשי האשם שלה, בכל הנוגע לשואה. והנה חוה אשכולי וגמן מתאמצת לגלות את ההפרש בין תגובת הציונות הדתית לשואה לזו של הציונות החילונית, ולהציג את פשר התגובה הדתית כשלעצמה – ואמנם ליקטה ואיזנה מקורות, ואמנם ספרה ראוי מרוב הבחינות – אבל אם שאלה אותי, הייתי אומר לה, אמנם ממחקרך אל תרפי, אבל הנה תוצאתו: יחס הציונות הדתית לשואה נגזר מיחס הציונות החילונית. הציוני הדתי היה נושא כליו של החילוני, ובמקרה הצורך אליבי שלו. לציוני הדתי לא היה אז כוח אלא לפולמוס סביב התגייסות למלחמה בגרמניה עצמה, ולטקסטים על המתח שבין חשיבות גאולת הארץ לבין חובת ההצלה והסולידריות היהודית. פולמוס, טקסטים ופעולות של יחידים. תפארת הציונות הדתית היתה על קינות ושתדלנות. אחדים אף הסתייגו ממרד גטו ורשה. הספר ראה אור בהוצאת יד ושם.