בג"צ, השכונה, הדיל (חזיר)

בג"צ העביר את "החזיר" מרמת המדינה לרמת השכונה: בחילונית ימכרו חזיר, בדתית לא, ובשכונה מעורבת כבר ימצאו פתרון מידתי. אני לא מתפעל מהחלטת בג"ץ. בשביל להסביר מדוע, צריך ללכת קצת אחורה. ב–47' נולד ה"סטטוס קוו" בין אגודת ישראל לסוכנות היהודית (מפא"י, בן–גוריון). הוא נולד כדי לפברק חזות יהודית משותפת בארץ ישראל. בשביל מה? לטובת המאבק על הקמת מדינה יהודית עצמאית. הסטטוס קוו: שבת, כשרות, מעמד אישי (נישואים וגירושים), חינוך עצמאי. לחילונים (בן–גוריון) היה קל לוותר בעניינים אלה. מי ב–47' התעסק במכירת חזיר. הסטטוס–קוו היה דיל (עסקה) פוליטי מובהק שנחזה כחוק. תמיד היינו יותר מדינת–דיל ממדינת–חוק. הסטטוס–קוו היה נוח עד אתמול לכל סוגי היהודים: לחילוני, לחרדי, לציוני הדתי. מדוע? הוא חסך לחילוני התעמקות בשאלת זהותו היהודית. לציוני–הדתי הוא פברק שותפות הכרחית עם החרדי, בכל הנוגע לייצוג "היהדות האותנטית". כי הציוני–הדתי, בעומק נפשו, תמיד החשיב את החרדי כ"יהודי האותנטי". והסטטוס–קוו, במקרה של הפרתו הקלה ביותר, לכאורה תמיד איפשר לחרדי לסגת לבדלנותו. והדיל היה סיטונאי. מה זה דיל פוליטי טוב? דיל סיטונאי. ועכשיו בג"ץ, בעניין "החזיר", מתחזה כמי שמתנער מתרבות–הדיל, אבל בסך הכל הוא ממשיך אותה. כי מה קרה? בג"צ רק העביר את הדיל מרמת המדינה (דיל סיטונאי) לרמת השכונה (דיל קמעונאי). כל שכונה והדיל הפנימי שלה. זו החלטה קמעונאית, מסכסכת תושבים אלה באלה. החלטה עייפה. מוטב היה שבג"ץ יחזיר את הנושא בשלמותו לכנסת.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

עוד באותו עניין: