עם השנים החולפות, ג'ונתן פולארד נעשה כאן גם חטא קדמון, גם האני האחר, גם קופסה שחורה, גם קורבן ציבור, גם פצע פתוח, גם משל – והשבוע בג"ץ קבע שפולארד אינו זכאי למעמד של "אסיר ציון" ושאי אפשר לקבוע שהריגול הפולארדי היה פעילות ציונית, מה גם שארצות-הברית אינה ארץ אויב. אבל באותה נשימה הוסיף בג"ץ ש"חוסר האפשרות להכיר בפולארד כאסיר ציון אינו מפחית מההערכה לפועלו ולתרומתו למען ישראל". אז מה בג"ץ אמר כאן בעצם? שום דבר שלא היה אומר על זה האיש ברחוב, שבעיניו פולארד נעשה אסיר ציון מרגע שמלא עשור למאסרו. אז? פולארד הוא תיק בין ממשלות, תיק פוליטי, לא משפטי, לא יהודי-נוצרי. הניסיון להציג אותו כקייס נוצרי-יהודי, כלומר כמשהו קמאי, בין דתי, שעומקו מעבר לעומק עובדת הריגול, נכשל הן בקרב הנוצרים והן בקרב היהודים. ובישראל, "פולארד" הינו גם "שיעור בלשון": הנה בג"ץ עצמו, שהוא אחד המוסדות היותר לשוניים כאן, מטייל עם "פולארד" על פני פתחים אחדים, פתחים מושגיים ולשוניים, בשביל למצוא לו באחד מהם מסתור, וכזכור אחד מהם הוא "אסיר ציון", אבל לשווא.