לפני שבועות אחדים כתבתי כאן קטע קצרצר שעיקרו "תהילת האוטומטי" או "תהילת המובן מאליו" במשפט הישראלי. מה כתבתי, ברשותכם? שבג"ץ יאותת לאולמרט שאין דעתו נוחה מכך שלא מונתה ללבנון ועדת חקירה ממלכתית וכו', אבל לא יקבל את העתירה נגד הוועדה של השופט וינוגרד, כי כינונה אינו, הוא כשלעצמו, הפרה בוטה של נוהל, של מובן מאליו או של חוק ישראלי. וינוגרד כשר. וכך היה: לפני כשבועיים דחה בג"ץ את העתירה. בג"ץ השאיר את ועדת וינוגרד, את עצם הוועדה ואת מסקנותיה ל"משפט הציבור הישראלי": או שהציבור כבר יתרגל אליה או שהציבור בכל זאת יוקיע אותה בשל "חולשתה, קרבתה לשלטון או המוניטין הפשרני של וינוגרד". ואז תקום ועדה ממלכתית. בינתיים עושה רושם שהציבור לא ממש מוקיע אותה. אדרבה, הציבור מרפה ממנה. היא כמעט מתרחשת בעולם משלה. בינתיים, לפחות ברמה המיידית, הקמעונאית, אולמרט מנצח: אין ועדת חקירה ממלכתית, יש ועדת וינוגרד שמונתה מטעמו. האם אולמרט התיש בעניין זה את הציבור? האין אנו בעצם חיים בעיקר ברמה המיידית והקמעונאית? האומנם היה שם, מול אולמרט, ציבור במובנו המאסיבי האמיתי או רק קבוצות? מילא אולמרט, אבל מדוע בג"ץ, שלא התערב היום בעניין "וינוגרד", התערב במהלכי אהוד ברק ערב פרישתו מראשות הממשלה (המשא ומתן עם ערפאת)? מדוע בחן את חלומותיו של דן חלוץ כמפקד חיל האוויר נוכח הפגזת אזרחים, קודם מינויו לרמטכ"ל, והשאיר אותם ל"משפט הציבור"? מתי בג"ץ "מעביר את ההחלטה לידי ציבור", ומתי הציבור, בעיני בג"ץ, כמעט חלוש מכדי לקנח את חוטמו בעצמו?