בספר שראה אור לאחרונה לכבוד איש הרוח אהרן מירסקי “לאות זיכרון” (הוצאת בר-אילן, בעריכת אפרים חזן ויוסף יהלום) מזכיר לנו שלמה איידלברג שבגרמניה, במאה ה-19, רוב פשוטי העם נטו לצד החרדים האורתודוקסים, ואילו בעלי ההון היהודים צידדו ברפורמים, כי ראו בהם אמצעי למעמד חברתי וכלכלי מרומם יותר. כן, ככל שהדת מתרוקנת מהאותנטיות שלה, מתקהה ונתפסת כסוגה עילית של “נימוס”, כך ההון היהודי נוטה לרפורמים. “הנימוס” הינו משאת נפש רפורמית, כי הוא לכאורה ממתן את הזרות ואת החרדה מפני השונה, האחר, היהודי. אבל ההגדרה “יהודי”, רפורמי או אורתודוקסי, לעולם ממילא כוללת בעיני אומות העולם את ההגדרות “שונה” ו”אחר”.