בפועל טוב שהרבנים הראשים שתקו ושותקים (בפומבי) בכל הקשור למלחמת לבנון השנייה. מדוע? כי בבסיס הסכסוך הישראלי–ערבי, ובפרט הישראלי–פלשתיני, ישנו אלמנט ברור, בנוי (ירושלים, הר–הבית, מסגדים, תפילות), רוחש, מתלבה בנקל, מניע של "מלחמת דת". ומלחמה שעיקרה "דת", במובן הבסיסי, העכור, הממית, המשעבד, המגייס לעד והפטאלי, כלל אינה פנויה לרגיעה, לדיאלוג. וודאי שלא לשלום. הרבנים הראשיים שלנו עלולים תמיד להחריף את מציאות החיים כאן בהיותם נציגים חמומים של הדת. ברוך השם שהפעם הם בשקט.