צדקה

ככל שמתרבים העניים בישראל כן מתרבים נותני הצדקה, ואף מי שהם עצמם נחלשים והולכים, בכל זאת מוצאים בעצמם כוח ליתן צדקה לחלשים מהם. והצדקה מהמצוות שעשו אותנו אומה אחת. והנה גם אם הצדקה אולי נדמית כאירוע רגשי מתגעש, בכל זאת ההלכה קבעה לה כללים שכולם נובעים מתבונה מעשית ומהבנת נפש האדם. והנה אחדים: אינך חייב בצדקה קבועה וממשית אם אין לך פרנסה יציבה; לא תיתן רק לעני אחד ותתעלם מעניים אחרים; לפניך אישה ענייה וגבר עני, האישה קודמת; עני המבקש אוכל קודם לעני המבקש כסף, ואין בודקים את מצבו הכלכלי של המבקש אוכל; לא יתנאה אדם במתן צדקה; לא יצביע אדם באצבעו על מקבל צדקה; אדם, ובכלל זה גבאי צדקה, לא יחליט על גובה הצדקה שזולתו ייתן; לא יכריז אדם שמחר כשירווח לו ייתן צדקה, אלא ישתוק וכשירווח לו כבר ייתן; צדקה היא יתרון האדם. ראו גם "חכמת אדם/בינת אדם" מאת הרב אברהם דנציג (1748–1820, וילנה).

 

עוד באותו עניין: