ד"פ מכובדי, לא, אין בהלכה הוראה לפדות בכל מחיר איברים של יהודים מידי רוצחיהם או שוביהם, אלא אדרבה: "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם" (מסכת גיטין). כדי דמיהם – כדי שוויים. ואם את השבויים החיים עצמם אין פודים כך, כל שכן את איבריהם. ומהו שווי השבוי? מחיר סביר לזמנו ולנסיבותיו. מחיר שגובהו אינו מערער את יציבות המשפחה והקהילה. מחיר שאינו משבש את מהלך החיים. מחיר שניתן לחיות איתו. מחיר שלא יפתה את שונאינו לשבות אותנו ולסחור בנו, או באיברים של אחינו ההרוגים. מחיר שלא יעורר "חשש פיקוח נפש הציבור", שפירושו הגזמה בדמי הפדיון, ועצם ההסתגלות לשבי ולחטיפה, סופם להעיק על הציבור כולו, ולא רק על משפחת החטוף, השבוי, או ההרוג שמנסים לסחור באיבריו. ראה גם את פסיקת הרב שלמה גורן בספרו "תורת המדינה". ועל עצם הדבר, ראה הרמב"ם: "אין לך מצווה רבה כפדיון שבויים" (מתנות עניים).