אהרן ברק פורש והולך בפועל מהעליון, ופסק הדין בעניין הסיכולים הממוקדים שניתן על ידו בשבוע שעבר ראוי להיקרא גם על פי קנה מידה ועל פי מניעים נפשיים כפרישה, כעצם הפרישה, ככמיהה להשלים תהליכים והשפעות, כתחושה של אדם נשמט והולך, כניסיון ללכוד את הזמן או לפחות להשהותו מעט, כמבט של מי שחלק ניכר ממעשה ידיו חלילה טובעים, כמשאלה מלודרמטית להספיק עוד מהלך, דבר או מעשה אחד. לפרוש מזה עם הטקסט הנכון על לשונו. יש היום, עכשיו, בימי פרישה אלה, דבר מה טרגי באהרן ברק. טרגי הראוי לדרמטורג גדול. העליון עובר מאהרן ברק לגברת ביניש דרך הסיכולים הממוקדים, דרך פגיעות בנפש (פלשתינים) שלא בעת קרב דרך הכפפת מהלכים צבאיים למשפט הבינלאומי, דרך הטענה שלחימה אינה שפיטה (ניתנת לשיפוט). דרך הניסיון של המדינה (צבא) ליצור שטח מלחמתי שאינו שפיט, שטח מלחמתי שהוא טריטוריה משפטית ומוסרית לעצמו. דרך כל אלה ועוד עוברת השליטה בעליון מברק לביניש. לפי שעה בעניינים אלה עמדת ביניש כעמדתו. וברק חוזר בפסק הדין בעניין הסיכולים הממוקדים על שיטתו ועל עקרונותיו משכבר הימים: אין שטח פנוי מביקורת שיפוטית; הקרב או הלחימה אינם משתיקים את השיפוט; חיי אדם הם הערך העליון, ולצדם צלם אנוש. ועם זאת, אל נתעלם מכך שבג"ץ, בראשות אהרן ברק, בכל זאת השאיר בידי המדינה (הצבא) לקבוע את הכרח החיסול. אין זה בדיוק "רישיון להרוג", כטענת השמאל, ואין זה בדיוק "מכירת ביטחון המדינה", כטענת הימין – אלה קווי התיחום של עצם הדיון בשאלת הסיכול, על פי בג"ץ. אולי ברק חש עכשיו כאדם הנספג בחורף ארוך, ובשביל הבריאות הנפשית שלנו ובשביל הרקורד שלנו כחברה צבאית, ושלו כשופט הנשפט גם על ידי העולם המשפטי ולא רק על ידינו, בני עמו, ברק שב ומזכיר שהכל שפיט, בבחינת "בכל מקרה: תישמע האמת במלוא הבהירות".
אזרחים נהרגו במלחמה ומפחד ההפצצות חלקם נקבר די בחיפזון, כגון בלי הספדים מסודרים — ועכשיו, כשההפוגה...