עוד בעניין אבלות (שבעה, מצבה, קדיש ועוד), שבו אנו עוסקים כאן בשבועות אלה. מה אומרים לאבל? מה חלילה לומר לו? חלילה לומר לו דבר העלול להתפרש כפקפוק במשפטו של הקב"ה, על שכבר אסף את המנוח אליו. מנחמים בבהירות ולא במיני עקיפין, בשפה שבה האבל מדבר, במושגים שלו ולא בדימויים שאינם מוכרים לו. מנחמים בקיצור, בשפה רכה, בשקט, וחלילה לצעוק שם. ומה אומרים לו מלבד עצם הניחום? האבל הוא שקובע את השיחה ואת נושאיה עם המנחם אותו, את אורכה, את החום שלה. הוא ממעט בדברים ורק אוחז בידך? אף אתה תמעט. הוא מדבר על המנוח? אף אתה דבר על המנוח. הנה הוא מדבר פוליטיקה רגילה? אל תתמה עליו ועשה כמוהו. לא באת לחנך אותו. ואת כל זה חכמים למדו מאיוב: "ואין דובר אליו דבר". כלומר, רעיו של איוב חיכו שהוא יפתח איתם בדברים, שהוא יקבע את אופי השיחה ביניהם.