לקראת יום השואה מגיעות שאלות קשות, המלוות יהודים מאז מחנות המוות, בדבר פעולות שאומללים אלה פעלו שם להציל את נפשם, או בדבר הגורל שהציל אחד מהם ואת שכנו המית; או פעולות שעשו נגד הקאפואים. והשואלים מיוסרים על שהם ניצלו, וזולתם נספה. והם שואלים אם עוון בידם. אם עליהם לכפר על שאירע, ובאיזה אופן. ואפנה את הכל ל"מנחת יצחק" של הרב יצחק יעקב וייס (1902–1989), מי שהיה אב בית הדין של העדה החרדית בירושלים. ובכן? לרוב הפעולות במחנות נגד הקאפואים היתה הצדקה לפי "דין רודף". לרוב תעתועי הגורל שם לא היה פשר ידוע, ובוודאי שמי שנהנה מהם (ניצול) לא יזם אותם, ועל כן יחיה את חייו ללא רגשי אשם. ובכל זאת, אם כבד עליך הדבר, גם לאחר שישים שנה, הרב וייס מנחה אותך לקבל על עצמך איזושהי כפרה (תשובה), "כפי שיורה לך גדול". כפרה? כגון צדקה, צום, וידוי, פעולה חברתית. הכל לפי מידתך היום. והכל למענך היום, להקל על נפשך, ולא בגלל חטא שחטאת לזולת שנספה.
מה זה, בעצם, "קידוש השם"? האמנם כל ששת המיליונים הכירו בכך שהם נהרגים על קידוש השם? מדוע גם חילונים...