בינתיים קראתי רק שני מאמרים בספר היובל "דרך הרוח" (שני כרכים) לחוקר ולהוגה היהודי–ישראלי אליעזר שביד. הספר נערך בידי פרופ' יהוידע עמיר, וראה אור בהוצאה משותפת למכון מנדל למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית ומכון ון ליר, והוא כרכים י"ח וי"ט של מחקרי ירושלים במחשבת ישראל. קראתי את מאמרה של רחל אליאור על הדיבוק ואת מאמרו של בנימין בראון על המושג "דעת התורה". ובכלל "דרך הרוח", שבו משתתפים בין השאר: מיכאל רוזנק, חנה כשר, יהודה ליבס, משה אידל ואפרים מאיר, הינו בנק של ידע ופרשנויות הנפרש על פני הרבה תחומים של התרבות היהודית. לא אוכל לשרטט כאן דיוקן הוגן של אליעזר שביד, שהרי אישיותו וכן הישגיו בתחום מחשבת ישראל פורצים הגדרות וקיטלוגים. רק אומר את הידוע: הוא מופת לאינטלקטואל שעשה את מורשתו (היהודית) לשדה מחקרו, לאחר שהכיר במלוא העובדה שהוא עצמו תמיד אחד מפירותיה. הופעת "דרך הרוח" הינה בגדר אירוע תרבותי כלל ישראלי, ואף מו"לי.