עם ידיעה על פיגוע אני נצמד לטלוויזיה, ומעכשיו זהו טקס פרטי בתוך הפומבי. טקס זולת–אני–מסך, טקס הזדהות עם הזולת. אני מתאמץ לרכז את מחשבותי בנפגעים כאילו אני בשר מבשרם. כאילו אני בן או אב. בקדיש של הלוויות טלוויזיוניות, אני עונה אמן. בשידור פיגוע, הטלוויזיה הינה מזבח עם צג. מזבח הוא משטח מוגבה להקריב עליו קורבנות.
עוד מ"תקנון החולה" (המשך משבוע שעבר), שעיקרו: על החולה להבין שעם מחלתו לא נשתנו סדרי בראשית, שטבעו...