אשתו וארבע בנותיו של דוד חטואל נרצחו בפיגוע, והנה השבוע חטואל נישא מחדש בשמחה בנוכחות עם רב, כשהוא זוכר בכאב את משפחתו הקודמת, כי לפי הזרם המרכזי ביהדות אנחנו קהילת חיים ולא קהילת אבל או קהילת מוות. אנחנו תרבות חיים ולא תרבות המקדשת את המוות. לא המתים יהללו–יה. אין ליהדות עניין שבני אדם יהיו מודחים בצערם מהחיים, יהיו נשללים והולכים באבלם מהעולם. לכן טקס האבל שלנו קצוב בזמן (שבעה, שלושים, יום שנה), ורשימת האבלים קטנה למדי, אינטימית. ורק מתוך השקפת חיים זו, ומתוך זיכרון המתים, יכולה היתה השבוע קהילה שלמה לשמוח בחתונת חטואל. החיים והמוות נתתי לפניך ובחרת בחיים. הנישואים האלה הינם חיים.