הלוואה

העוני מנוול את האדם, עד שעל מתנה שנתן הוא אומר שהיתה זו הלוואה, ועל הלוואה שלקח הוא אומר מתנה, ואם בכוחו להסתלק מפרעון חובות הוא מסתלק. וכבר קיבלתי השנה הרבה שאלות בעניין השתמטות מחובות. והכל בגלל העוני. ובכל תשובה הבאתי ממסכת "דרך ארץ זוטא" את ההנחיה: "ואם לווית – לווית על מנת לפרוע". ומה חבוי בהנחיה אלמנטרית לכאורה זו? היא מנחה אותנו לקרוא מיד לדברים בשמם, ולהתכוון להם. לחבר מיד בין שפה, כוונה ופעולה: אם זו הלוואה, אזי אוטומטית צמודה לה הכוונה לפרוע. יש לדייק בדברים. הדיוק מבטיח חיים פרטיים וקהילתיים נורמליים. ההלכה היא סוכן הנורמליות. העמימות משחיתה את היחס בין אדם לחברו, ובמיוחד בימי עוני.

עוד באותו עניין: