ג"ל מכובדי, לאורך תפילות הימים הנוראים, בשעה שציבור גדול ביקש להיכנס לבית הכנסת, הכיסא (המושב) לידך היה ריק, כי מי ש"קנה" אותו נסע לעיר אחרת וכו'. ואתה מתרעם עליו: "מה, הכיסא של אבא שלו?! הגבאי לא יכול היה להושיב מישהו שם במקומו?!". נכון, אם הגבאי ידע שאותו יהודי בכלל נסע, מוטב היה שיושיב מישהו על אותו כיסא. כי מה התועלת בכיסא ריק. כי מה ייפול מכבודו או מהונו של אותו יהודי אם יהודי אחר יישב על כיסא זה. מה גם שנוח לו לאדם שתעשה מצווה (תפילה) בממונו (כיסאו). אבל עקרונית הכסאות (המקומות) אכן שייכים למי ש"קנה" אותם (ממש בכסף) לפני הימים הנוראים. שייכים כמעט במובן הקנייני. מעטים מבקשים לאסור ישיבה על כיסאם הפנוי, ועל מי שנוהג כך ירננו עד נכדו.